כשמדובר ביבוא חומרים מסוכנים, ההבדל בין עבודה לפי תקנות לבין הפעלת שיקול דעת – יכול להיות ההבדל בין ניהול מקצועי לבין סכנה ממשית.

תחום ייבוא החומרים המסוכנים גדוש בתקנות, מסמכים, סיווגים ונהלים.
אבל כל מי שפועלים בתחום מספיק זמן יודעים:
לעבוד לפי הספר זה בסיס חשוב – אבל ממש לא סוף הדרך.

בפועל, מה שלא כתוב – הוא לפעמים בדיוק מה שעלול לפגוע בסחורה, בעובדים, בתשתיות או במוניטין.

�

התקנות שומרות – אבל רק עד גבול מסוים

המסמכים שמקבלים – כמו גיליון הבטיחות (MSDS) – אמנם נראים מקיפים ורשמיים.
הם מפרטים איך לשנע, לאחסן ולהתמודד עם החומר.
אבל האם הם מותאמים לתנאים בשטח?
האם הם מתחשבים בשמש הישראלית? בעיכובים בשחרור מהמכס? באחסון זמני במכולות חמות?

כנראה שלא.

�

TBPB – דוגמה שממחישה למה צריך לחשוב מעבר למה שכתוב

ניקח לדוגמה את החומר TBPB – חומר מחמצן רגיש שמשמש כזרז בתעשיות שונות.
לפי קוד התקנות הבינלאומיות לשינוע ימי (IMDG), אין חובה לקירור.
אבל בפועל, כל מי שמכירים את התכונות שלו יודעים:
עלייה בטמפרטורה עלולה לגרום לו להתפרק וליצור סיכון מיידי.

וזה לא מקרה בודד – יש עוד עשרות חומרים שמתנהגים אחרת בשטח ממה שמצוין במסמך.

�

האחריות לא נגמרת ב־MSDS

ייבואניות ויבואנים שמבינים את המורכבות שואלים את עצמם:

• האם תנאי ההובלה עלולים לשנות את מאפייני החומר?

• האם יש צורך באמצעי זהירות נוספים?

• איך ניתן להקטין סיכונים מראש – גם בלי שדורשים את זה בתקנות?

�

3 עקרונות לשינוע בטוח באמת:

1. לא להסתפק במה שכתוב – ולחפש מידע ממקורות נוספים.

2. לפעול לפי השטח – לא לפי השגרה – ולהתאים פתרונות למציאות המקומית.

3. לשקול הוספת אמצעי זהירות – גם אם הם לא נדרשים פורמלית.

�

רגולציה היא קו התחלה. אחריות היא קו הגמר.

כשמתרחש אירוע בטיחות, השאלה האמיתית היא לא האם עמדנו בתקנות – אלא האם יכולנו לעשות יותר.
כי בסופו של דבר, בעולם של חומרים מסוכנים, שיקול הדעת והניסיון שלנו הם קו ההגנה החזק ביותר.